על חשקים וחישוקים, על אובדן ועל הנצח
את המתנה הכי יקרה לליבי קיבלתי לבת מצווה מסבתא שלי: זוג עגילי חישוקי זהב קטנים. כל כך חשקתי בחישוקים כאלה, וכל כך השווצתי ושמחתי בהם! ענדתי אותם שנים. כשגדלתי, ונוספו לי עוד ועוד חורים בתנוכים, הזזתי אותם כל פעם לחור הטרי, הם היו הקמע שלי. תמיד איתי, תמיד עליי. ויום בהיר אחד, אחד אבד. הייתי בחופשה משפחתית ביוון, קפצתי למים מהמזח, והופ, צלל לקרקעית ונעלם. רק מהמחשבה על זה עולות לי דמעות. סבתא כבר מזמן איננה, והאובדן מכאיב לי באופן לא פרופורציונלי... זה רק עגיל! הנחתי את העגיל הבודד בקופסת התכשיטים שלי, ובכל אירוע חגיגי, אני ניגשת להוציא תכשיט, ומתעצבת
...
יום אחד באתי לאסוף את הקטנה שלי מבית של חברה, ומיד צדו את עיניי חישוקים קטנים צבעוניים שהיו תלויים על הקיר, מין חורי הצצה שכאלה... התקרבתי ובפנים היה עולם קטן... על בול! כל כך הוקסמתי, והופתעתי, ופרצתי בצחוק.... האמא של החברה סיפרה לי על האמנות המיוחדת שמסתתרת בתוך זכוכיות המגדלת, והראתה לי שבאחת מהן משובצות מיניאטורות קטנות של ממתקים שהיא עצמה הביאה לאמנית כדי שתהפוך אותן ליצירת אמנות. אאוריקה!!! החישוק היתום שלי
...
מפה לשם יצרתי קשר עם האמנית, סיפרתי לה את סיפור החישוק שלי, וביקשתי ממנה רק דבר אחד: אני רוצה להביט על העגיל שלי ולחייך
...
עכשיו תלויה אצלי בבית יצירת אמנות יחידה ומיוחדה, שכמה שהיא מיניאטורית ככה היא מושכת את תשומת הלב של כל אורחת ואורח שמגיעים אלינו הביתה. וכל פעם שאני עוברת לידה, אני מציצה פנימה, ומחייכת אל חישוק הזהב שקיבלתי מסבתא